🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
ישנו פסוק אחד ויחיד בכל התנ"ך שחוזר בשלושה חלקיו: בתורה, בנביאים ובכתובים. פסוק שכל אחד מכיר, גם בלי לשים לב שהוא אותו פסוק בדיוק בשלושה מקומות שונים. מתבוננים בשיעור זה בפסוק הזה, ובמה שהוא מלמד על הקשר העמוק שבין הודיה לישועה.
בשירת הים, שאנו אומרים בתפילה כל יום, מופיע הפסוק: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה". אותו פסוק בדיוק חוזר בספר ישעיהו (יב, ב), ומשם אנו אומרים אותו בברכת ההבדלה במוצאי שבת: "הִנֵּה אֵ-ל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד, כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה', וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה". והוא חוזר פעם שלישית בתהלים (קיח, יד), ומשם אנו אומרים אותו בהלל: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים". פסוק אחד — בתורה, בנביאים ובכתובים. ונדמה שאין עוד פסוק כזה בכל התנ"ך, שחוזר בכל שלושת חלקיו במילים זהות.
מסביר התרגום, ועמו מפרשים רבים, את הפסוק: "עֻזִּי" — הביטחון שאדם בוטח בקדוש ברוך הוא, שבורא עולם אוהב אותו ורוצה בטובתו, ובוודאי יעשה מה שטוב בשבילו — עוד לפני שבאה הישועה. "וְזִמְרָת יָהּ" — שאחרי שבאה הישועה, מזמר האדם לבורא עולם ומודה לו עליה מכל הלב. "וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" — זה הביא לי ישועה, וגם: זה יעשה לי עוד ישועות.
מדייק העץ יוסף בפירושו לסידור: לא נאמר "עוזי וזמרת יה היה לי לישועה" (לשון עבר בלבד), ולא "יהיה לי לישועה" (לשון עתיד בלבד), אלא "וַיְהִי" — לשון המשמשת גם עבר וגם עתיד. הכוונה: אדם שקורה לו נס והוא מזמר להשם ומודה לו עליו מכל הלב — זה עצמו סיבה שהקדוש ברוך הוא יעשה לו עוד ישועות בעתיד. ה"זמרת יה" של אתמול היא ה"ישועה" של מחר.
קושיה: פותחת שירת הים במילים "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". לכאורה, השירה נאמרה אחרי הנס — היה צריך להיכתב "אָז שָׁר"! מהו "אָז יָשִׁיר", לשון עתיד?
מבאר בעל הקדוש הסליבי, בפרשת בשלח: "אָז עָלָה בְּלִבָּם שֶׁיָּשִׁירוּ שִׁירָה" — עוד לפני קריעת ים סוף, כאשר האמינו בני ישראל בה' ובמשה עבדו, כבר עלה בליבם שכאשר יקרה הנס, הם ישירו להשם. עוד לפני שנקרע הים, עוד לפני שידעו שיינצלו — כבר החליטו בליבם שישירו. ואומר הקדוש הסליבי: בזכות זה עצמו נקרע להם הים! בזכות ש"זמרת יה" עלתה בליבם מראש, "ויהי לי לישועה" — קרה הנס.
מכאן יסוד חזק: מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים — משלושת חלקי התנ"ך גם יחד — למדים שעל ידי הודיה להשם זוכים לישועה. פסוק אחד שחוזר בכל שלושתם, מלמד יסוד חזק במיוחד: מי שמזמר להשם ומודה לו על מה שקרה לו, זוכה שיקרו לו עוד ישועות בעתיד. הקדוש ברוך הוא רוצה שנזמר לו, ובזכות כך גם יבואו עוד ישועות.
מכאן עצה מעשית: כשקורית ישועה, לרשום אותה בפנקס ההודיה ולא להסתפק בה כשלעצמה. וכן — לפני תפילת שחרית או ערבית, לפתוח את הפנקס ולהביט בניסים שקרו, ולכוון עליהם בברכת "מודים" שבתפילה, ובברכת ההודיה שבברכת המזון. אדם שמזמר לקדוש ברוך הוא — "עֻזִּי וְזִמְרָת יָהּ" — זוכה שוב ושוב ל"וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה", הן בעבר והן בעתיד.